לעולם לא אשכח איך בקרוז הברמצווה שלי עם סבא, קיבלנו חדרים צמודים לחדר המנועים של הספינה. סבא ביקש במפורש חדרים שרחוקים משם והוא ממש, אבל ממש כעס כשגילה זאת. הוא נכנס אל החדר של קפטן הספינה ואנו המתנו בקבלה. לא עבר הרבה זמן, וצעקות רמות עלו מן החדר. בהוראה של סבתא עשינו את עצמנו (אני טלי אדם וסיימון) לא קשורים לאירוע. בינתיים הגיע בריצה עובד ספינה ונכנס אל החדר. הצעקות המשיכו וכמה דקות לאחר מכן יצא אותו עובד מהחדר, מבוהל וחיוור כסיד, על סף בכי, בריצה מהירה אל הכיוון שממנו הגיע. אנו המשכנו לחכות ועשינו את עצמנו לא קשורים למה שקורה מסביב ולצעקות שעלו מהחדר. לאחר כמה זמן חזר אותו עובד עם חיוך גדול על הפנים, נכנס אל החדר של הקפטן ומייד לאחר מכן הזמינו אותנו להכנס. ראינו את סבא יושב בנחת עם הקפטן, שניהם מחייכים ומחזיקים סיגר ביד. כולם צוחקים וכולם מרוצים כאילו הם חברים טובים מאוד. אין זכר לדרמה ולצעקות שהיו כמה דקות לפני כן. כמובן שהעבירו אותנו לחדרים שרחוקים מחדר המנועים של הספינה, בדיוק כמו שסבא ביקש.